המדור "מוסדות העיר" באדיבות בית גרושקביץ' בהנהלת המשנה לראש העיר מר יוסי מרקוביץ'.
מרכז משמעו"ת בקריית מוצקין, שהוקם לפני 27 שנה בברכת ראש העיר הטרי דאז חיים צורי, החל בסקרנות של הילדה לאה גנור אודות ההיסטוריה המשפחתית של הוריה, זוג ניצולי שואה שעלו לארץ בשנת 1957 ומיעטו לדבר על הנושא בבית. כיום מדובר במרכז ייחודי להנצחת השואה ולימוד הדורות הבאים אודות ההיסטוריה של העם היהודי.
שלום לאה, איך הכל התחיל?
גדלתי בבית של זוג ניצולי שואה מהעיירה ולדובה שבפולין, אשר היו ילדים בעת שהתרחשה הזוועה. בבית לא ממש דיברו על השואה וההורים גם הקפידו לשוחח בניהם ביידיש או פולנית מה שלא עזר לי להבין מה שלא רצו שאבין. הסקרנות שלי לנושא הייתה קיימת כל הזמן ובעת שישבתי על עבודת חקר היסטוריה משפחתית שלי בכיתה ו' אבא שלי הסכים לספר על הילדות שלו בעיירה, על כך שהיה שר במקהלת בית הכנסת (שקיים עד היום) וסיפורים נוספים מהווי המקום. מאז תמיד הייתה לי משיכה מיוחדת לנושא מלחמת העולם השנייה, השואה וסיפורי הניצולים.
כיצד הסקרנות הפכה למעשה?
בזמן השירות הצבאי בטכני של חיל האוויר הכרתי את בעלי ולאחר החתונה עברנו להתגורר בקריית מוצקין. תמיד ידעתי שאעסוק בחינוך ולאחר סיום תואר ראשון בחינוך ממכללת אורנים ותואר שני בחינוך מאוניברסיטת חיפה הצטרפתי לצוות החינוך של בית הספר יעדים בקריית ביאליק. באותה התקופה גם הצטרפתי לצוות ההקמה של המכון להוראת השואה בחיפה. לאחר מות אמי בזמן השבעה עלו בראשי מחשבות רבות בנוגע למה שאני רוצה לעשות הלאה בחיים ואחת המחשבות הייתה להקים מרכז חינוך מיוחד שיעסוק בשואה ובעיקר ינציח את הניצולים ויביא את סיפור חייהם לדורות הבאים. פניתי לראש העיר חיים צורי שבדיוק נבחר לתפקיד והוא מיד נירתם לעניין ונתן את בירכת הדרך. אז הוחלט על הקמת מרכז משמעו"ת – מורשת, שואה, מסורת, ערכים, תקומה. המקום שהוקצה לכך היה מתנ"ס רעות במוצקין.
כיצד המרכז הפך למה שהוא כיום?
העבודה במקום הייתה בהתנדבות והגיעו עוד ועוד מורים מבתי ספר בכל רחבי הארץ לעבור השתלמויות וסדנאות במקום. החלו להגיע מכתבי תודה והשמועה על המקום נפוצה מפה לאוזן. ראש העיר צורי אהב את פריחת המקום ועזר לנו לעבור למתנ"ס אופירה נבון אליו גויסו 2 מדריכים נוספים. למרות כל זאת, כאשר ביקר במקום מנכ"ל משרד החינוך שושני הוא התרשם מאוד, אך לא צורפנו באופן רשמי למשרד החינוך. הפעילות הייתה יומיים בשבוע אבל המשכנו בעשייה ובצמיחה של המקום. בשנת 1995 קיבלנו פרס בכנסת (שבח וייס) על הפעילות המוצלחת החלו להגיע תקציבים שאפשרו להתפתח.
ענבל הסגנית שמלווה אותי עד היום הצטרפה והוספנו לימודי דמוקרטיה, ציונות, מורשת ועוד. כבר לא עסקנו רק בשואה ובניצולים אך הם תמיד הבסיס לכל השאר. שרי חינוך התחלפו בממשלות ולבסוף החוברת שאותו מנכ"ל דאג לקחת עמו ולשים על המדף… התגלתה ומשרד החינוך גילה בנו עניין, עד להכרה רשמית עם קבלת סמל מוסד חינוכי וקבלת תקציבים. המקום גם השתקע במה שהיה בעבר בית הספר "שרת" במוצקין.
מה עושים במרכז משמעו"ת כיום?
מספרם של הניצולים הולך ופוחת עם השנים וחשוב לנו ראשית כל לתעד את הסיפורים וההיסטוריה האישית והמשפחתית של כל אחד ואחת מהם. כמו כן אנו עושים ככל שניתן לעזור להם להתמודד עם הבדידות, לעתים כאשר הם גם ללא משפחה ולעתים במצב כלכלי קשה. מעבר לכך אנו מעבירים סדנאות, ימי עיון והשתלמויות למורים, תלמידים וחיילים וכל הזמן מחפשים כיצד לחדש, לרענן את התכנים וליצור עניין בקרב הנוכחים במפגשים הללו כדי שהחיבור לשואה, לניצולים ולהיסטוריה היהודית יהיה אפקטיבי ככל שניתן.
האם יש קשר עם פולין או גרמניה?
שגריר פולין בישראל הוא ידיד קרוב מאוד של המרכז בכלל ושלי בפרט ונוצרו קשרים אישיים קרובים במהלך השנים. השגריר עצמו דובר עברית ועוזר ביצירת קשרים עם מוסדות חינוך בפולין. אנו יוצרים בזכות כך מפגשים והרצאות בבתי ספר בפולין, דבר שהוא בעל ערך רב ונוסף על פעילות משרד החינוך שמתמקד בשליחת משלחות תלמידים בלבד כפי שנעשה מזה שנים רבות. אני מאמינה שחייבים להעביר לימודים לדורות הבאים בפולין ובגרמניה כדי לחזק את הקשר הנוכחי ביננו ובינם.
תודה רבה לאה. שיהיה בהצלחה.